הגשה.

עדיין לא פוסט סיכום. המחשבות לא מסודרות בראש, המילים הולכות לאיבוד. במקום, כמה תמונות מההגשה, שאת רובן שיר צילמה.

הפוסטר

הורוד יהיה כתום זוהר.

פוש אחרון

יום שלישי.

אתמול היתה פגישה אחרונה עם נורית. היא שלחה אותי לדרך עם חיוך בוטח ומילים טובות. עוד לא נשאר לי הרבה: רק לסיים לסדר את הטקסטים, להוסיף עוד טקסט של דאבל-ספרד אחד, לעצב את האינדקס ולעמד את הכל להדפסה.

אני מותשת.

חישבתי אחורה, והבנתי שעשיתי את הפרוייקט הזה, מרגש החשיבה ועד להדפסה בשישה שבועות בסך הכל. יש בזה משהו מעודד מאוד. הידיעה שאני יכולה להרים פרוייקט בסדר גודל כזה בכל כך מעט זמן נותנת לי בטחון בעצמי שלא היה שם קודם. וגם: אני מרוצה למדי. זה, זה נותן ביטחון. דלה שאלה אותי היום למה לא הראתי לה אף פרוייקט מהשנים האחרונות. את זה אני דווקא רוצה להראות לה. הבנתי, שזה הפרוייקט הראשון שיכול להסביר את עצמו, הפרוייקט הראשון שהוא שלם בפני עצמו, וגם, הפרוייקט הראשון שהוא לגמרי שלי. לחשוב על רעיון לבד, ללכת איתו במעגלים עד שהוא נופל לנקודה הנכונה, ולעצב אותו, מא' עד ת', לבד. עם הנחיה, עזרה ותמיכה כמובן, אבל בסוף, הוא שלי. והוא כבר מתחיל לחיות לבד, ומתחיל להכתיב את הקצב של עצמו. זה יפה.

התבחבשתי רבות עם שם לפרוייקט. בסוף נבחר "סימני חיתוך". למרות שאני מרגישה שעוד לא לגמרי שמתי את האצבע על הנקודה שגרמה לי לבחור בו, הוא חי. זה השם שלו. כמו ילד שנולד ורק אחרי שרואים אותו מחליטים איך לקרוא לו. תמיד שאלתי את עצמי אם השם שלי מתאים לי. הוא שם שנבחר הרבה לפני שנולדתי, ואולי אני התאמתי את עצמי לו ולא להיפך.

פוסטר נשלח לדפוס אופסט, מקווה שיודפס ביום חמישי אמן כי יהי רצון.

יאללה, קחי איזה כדור מוטיבציה ותני את הפוש האחרון. מקסימום, תחליטי שאת עושה את האימפוזיציה מחר. סיימי רק את העיצוב. נו, נשאר לך עוד כל כך מעט.

תוצרי לוואי

מסדרת את הפוסטר, מניחה את הדפים שיצאו אחד מול השני בדו"צ. תוצרי הלוואי יפים

ראשי פרקים

במקום השטחים הכחולים, הצעתי שאשים תמונות.

עכשיו אני נזכרת שהיה משהו דומה במגזין בלוק. הממ. הוא השראה גדולה, ואולי אני לא צריכה לפחד מזה.

כריכה אחורית?

איש עם חולצה אדומה

אתמול בסטריטס: לייב טוויטינג

איש עם חולצה אדומה יושב בשולחן האהוב עלי. בוחנת טקסטיקות כדי שהוא ילך כבר

שיר שכתבתי לזה שתפס את שולחני: איש בחולצה אדומה / איש בחולצה אדומה / לך כבר הביתה / ופנה לי את השולחן / הו איש בחולצה אדומה / אני שונאת אותך

מלצרית: סליחה, אתה מר חולצה אדומה? איש בחולצה אדומה: כן, למה? מלצרית: התקשרו ממכבי האש, יש לך שריפה בבית. איש בחולצה אדומה: (הולך). #דמיונות

אישה עם סלסלת בובות ניגשת: "יש לי שאלה". אני: "אין לי מזומן אם זאת השאלה שלך". האישה מתפוצצת מצחוק. אני: "בסך הכל ניסיתי לחסוך לך מילים"

איש עם חולצה אדומה / אלך להוציא כסף ואקנה לך בובה / אם זה מה שיגרום לך / ללכת לביתך // אך לא / הבנתי אותך / ליבך מאבן / ואתה לא זז

מר חולצה אדומה מדליק עוד סיגריה. אני: עוד כמה סיגריות נשארו לך? מר חולצה אדומה: מלא. אני: לך כבר. מר חולצה אדומה: (מזמין עוד קפה) #דמיונות

חוץ מהקטע שבו הוא הזמין עוד קפה. שונאת אותו ואת החולצה האדומה שלו

איש עם חולצה אדומה קיבל את כוס הקפה שהזמין. איש: מה זה?!? אני רוצה קפה כמו קודם. חצי כוס. מלצרית: (מסננת לעצמה) תלך כבר #אני_לא_לבד

לעולם לא אסתכל אותו דבר על אנשים שלובשים חולצות אדומות

איש עם חולצה אדומה הלך להשתין. אני מתאפקת ממש חזק לא להעיף את העיתונים שלו מהשולחן ולפתוס את מקומו. למזלו הוא שב למקומו טרם שליחה הציוץ

חשד: איש עם חולצה אדומה הוא הבעלים של המקום

השמש מתחילה להתקרב לשלוחן שלי. האיש בחולצה האדומה עדיין מסרב ללכת הביתה. אני חושבת שהוא כבר נשאר פה כדי לעשות לי דווקא

אני: מסנוור לי פה בשולחן. נורא רוצה לעבור לשולחן של האיש בחולצה האדומה. מלצרית: נראה לי שהוא ילך תכף. איש בחולצה אדומה: (מדליק עוד סיגריה)

האיש עם החולצה האדומה הלך!!!!!!!!!!!!!!!!!

חברים יקרים, אני רוצה להודות לכם על הסבלנות, הצחוק והתמיכה. אני גאה להודיע: השולחן בידינו, ניתן לצאת במחולות

וכעת אשוב לסטריטס, מקווה שהשולחן האהוב עלי פנוי.

עייפות, טירוף, אושר

שבוע וחצי לא כתבתי כאן.

אולי כי בעצם לא היה מה לחדש, אולי כי הייתי צריכה לצלול לתוך העשיה ולא לחשוב עליה, לא לראות אותה מבחוץ.

היו ימי עצלות. נורית נסעה לחו"ל לשבועיים, ואני לא קלטתי כמה קרובה ההגשה. הרי כשהעיצוב כבר נסגר, האתגר השתנה. לא עוד צורך לעצב ולחפש סגנון, כי אם עבודה קונספטואלית ועבודה שחורה.

כתבתי מעל שישים מונחים, ומילאתי את הדפים בעבודות אמנות, בטקסטים ובצילומים. זה לקח זמן. גם האיסוף, גם העריכה, הכתיבה, וזאת היתה הרבה יותר עבודה משחשבתי. הרבה הרבה יותר.

אני נמצאת עכשיו בשלב נהדר: כל המונחים כבר כתובים, כל הספר כבר מלא בדימויים, ומה שנשאר זה הטאצ'ים הקטנים. להוסיף דימוי מוכחל מתחת לכל ראש פרק, לחפש ציטוט מז'ורז' פרק לפתיחה של פרק הטקסט, לחשוב איך יראה האינדקס, לעבוד עם עפרון על גרסה מודפסת ולחפש שגיאות.

שלחתי בימים האחרונים מיילים למעצבים רבים, בחיפוש אחר טקסטים להקדמה. עם עודד עזר דיברתי, שיחת סקייפ ארוכה בפיג'מה שעשתה המון חשק לסיים את הספר בצורה מושלמת. הוא גם ביקש עותק, שזה, ובכן, כבוד גדול.

מחר אני נפגשת שוב עם מיכל פאוזנר. מקווה הערב לסיים את ה-כ-ל, ולהדפיס בבוקר. מוקדם מוקדם אתגנב קולורטאצ'ה ואמתין בראש התור. אנסה לכרוך את החמודון לבדי, ואם זה יעבוד ויהיה יפה, זה יחסוך לי הרבה זמן, כסף, ותלות בגורמים חיצוניים.

ערב של עבודה מצפה לי. עבודה עם שמחה גדולה- זהו, רואים את הסוף. עכשיו אפשר גם קצת לקשט, לחשוב על הכריכה, על השם (עוד אין לי שם!!), על האינדקס, שחייב להיות כיף טיפוגרפי טהור, לפחות כמו התוכן עניינים, שהוא העמוד החביב עלי בספר. ולחשוב על הגשה. אני מגישה בכיתה 604, הכיתה הראשונה בה למדתי בשנקר. סגירת מעגל.

יאללה, תעבדי, לכי לסטריטס, שתי קפה ועוד אחד עוד אחד, תתאהבי קצת באותיות קטנות ובקווים מאונכים. ואכתוב עוד. יש עוד מה, ובא לי לספר.

יום עבודה

לקחתי את עצמי לבית קפה. יושבת בלאב איט בנחלת בנימין כבר משמונה בבוקר. ההבנה שהעצלנות שלי תפגע בפרוייקט הכריחה אותי למעשה קיצוני. הרי העיצוב כבר פחות או יותר סגור, והאתגר כעת הוא להפוך את הספר לדינמי ומעניין. אסור לי לשכוח, שגם אחרי הכנסת כל התוכן לתוך הספר, יש עוד הרבה עבודה. צריך לייצר תחושת המשכיות בספר, אבל גם הפתעות ויזואליות מדי פעם. וזה דבר שאפשר לעשות רק אחרי שכל התוכן יושב.

ביום שלישי דנה ואני נפגשנו בזוריק, להראות אחת לשניה מה עשינו, לשמוע דעות, ובעיקר, לתת מוטיבציה אחת לשניה. דנה אהבה את הספר, כך נראה לי, והציעה שהמאמרים יגיעו בסוף, ולא בהתחלה. זה נכון מהרבה סיבות, גם רעיונית, וגם עיצובית- להראות מההתחלה מהו הפורמט העיצובי שמוביל את הספר, ואחר כך להראות את המימוש שלו במאמרים, שמהווים רק פרק אחד מתוך שישה.

אתמול מצאתי בית דפוס. אחד שאפילו לא זכרתי שהתקשרתי אליו התקשר חזרה. הצעת מחיר משמחת (460 ש"ח ל-500 עותקים בפלטת צבע אחת, זוהרת, ועוד 200 להדפסה של פלטה נוספת). ביום שני קבעתי ללכת לשם, לראות את הצבעים הזוהרים, כדי שהעיצוב שלי יושפע מהם. זה אומר, מבחינתי, שביום שני הבא כבר צריך להיות סגור העיצוב של הפוסטר שאדפיס באופסט. כלומר, ביום שני הזה אני כבר צריכה לדעת מה יהיה בו, כדי לדבר על זה עם נורית. אולי אצלם את החברים בשישי הבא כבר. כל כך הרבה מנהלות, אבל כייפיות. #שכנוע_עצמי

כשנכנסתי ללאב איט פגשתי את דניאל הכורך, יושב ושותה קפה. הוא זיהה אותי ואמר שלום, ואני ניצלתי את ההזדמנות לשאול אותו על הכריכה שאני רוצה. זה מצחיק, בגלל שהראש כל הזמן בפרוייקט כל אדם שנקרה בדרכי מיד נקשר אליו גם.

בינתיים אני מעמדת את המאמרים. אני רוצה לסגור אותם מבחינה עיצובית, שאוכל לדעת שלפחות פרק אחד סיימתי ממש. אחר כך אני אכתוב את כל המונחים, ואחשוב מה להכניס לכל אחד. סיימתי עכשיו לעמד סופית את המאמר הראשון, של עזרי טרזי. ההערות שוליים, התמונות - כולם יושבים יפה יפה.

חזרה לעבודה, לאב איט כמשרד החדש.

עצלנות היא האויב הכי גדול שלי

יש כבר סקיצה מתקדמת. נורית ראתה אותה בשני, ואמרה את המשפט שמרצים אומרים כשהם מתרשמים: זה קפץ מאז הפעם הקודמת.

אז כבר יש עיצוב, סגור יותר או פחות, ואני צריכה עכשיו להכניס לתוכו את כל המידע, העבודות, המאמרים והתמונות. ואני ע-צ-ל-נ-י-ת. אני שונאת את עצמי ככה. אני יודעת, שבכמה שעות של עבודה כל יום אני יכולה להספיק הרבה מאוד. ואני לא זזה. כנראה, כי יש עוד חודש (בול, ההגשות בשבוע שמתחיל ב-27/7), וזה נשמע המון. בפועל, אני מזכירה לעצמי, יש לך עוד שלושה שבועות. משאירה לעצמך שבוע לכריכות.

ישבתי אצל שיר וסיפרתי לה שנורית רוצה שאני אוסיף קייס סטאדי'ז (כמו שבעלה המקסים תיקן אותנו כשאמרנו את השגיאה פעמים רבות מדי). שיר אמרה לי: תדפיסי אופסט! ותסדרי את כולם יפה על גיליון שישארו לך פוסטרים לחלק!

היא צודקת, החכמה השקטה הזאת.

אני אעשה כמה מחקרים, שיהיו בפורמט קטן יותר. שניים מהם יודפסו באופסט. בא לי בצבע זוהר, אבל זה גם תלוי במחיר. מהבירור שעשיתי היום בבית דפוס אחד זה יקר מאוד, כי זה כמו חמש פלטות ולא כמו אחת. נברר עוד מחר.

בינתיים, זה העיצוב. אני מודה, שאני אוהבת אותו. שזה הרבה.

עוד על מה קורה בתוכו, בהמשך.

שער זמני. מוצא חן בינתיים.

עצירה, התקדמות

הפגישה שנדחתה מיום שני התקיימה בחמישי (אתמול) בבוקר. באתי עם סקיצות, מחשב, והרבה בטחון. נורית ראתה שמשהו לא לגמרי עובד בעיצוב, אבל לא הצליחה להגדיר מה. היא אמרה שכאילו עיצבתי את כל היוצאים מהכלל, אבל קשה להבין מה הגריד הקבוע. צריך לקבוע כמה תבניות, נניח שלוש, שבהן אעבוד. תבניות של יחס בין דימוי לטקסט, של איך מופיעים דימויים.

בדרך לשנקר כבר חשבתי שאבטל את השיעור הפרטי שאני מעבירה, ואעבוד עד הפגישה עם מיכל. שמחתי נורא שלקחתי איתי את המחשב, והייתי מלאת מוטיבציה לעבודה. באורח פלא, הסטודנטית שאני מלמדת לא סיימה את המבחן שלה בזמן, וביטלה בעצמה את השיעור.

עבדתי שעתיים במרץ. עיצבתי, הדפסתי, ושוב.

ראיתי את המבט על פניה של מיכל. מעין מבט שאומר "זה לא טוב" וחושב איך לנסח את זה בלי לפגוע. המשפט המוביל, שהוא נכון כל כך, היה- זה ספר על טיפוגרפיה, הוא חייב להיות מעוצב מדהים.

השעה הזאת שישבנו היתה אחת המועילות ביותר שידעתי. לא שנורית לא מנחה טובה, אני מאוד מעריכה אותה ומאמינה בה, אבל הייתי צריכה את המבט המדוייק הזה, שיש רק למיכל.

בעזרתה המדהימה הגיעו כמה מסקנות:

- זה צריך להיראות חכם. כלומר, הספר צריך לשכנע. הוא צריך לתת תחושה של ידע.

- יש צורך להפריד יותר בין שני הקולות. להנמיך את הווליום של הקול ה"היקפי", ולהפריד ביניהם יותר ויזואלית. היא דיברה על העיקרון של פורמט בתוך פורמט. כאילו יש לי מסגרת שהיא סוג של כותרת רצה, ובה יש את כל המידע הכולל, ובפורמט הפנימי יבואו הדימויים.

- טקסט פנימי (שמתפקד כעוד אופציה כמו צילום) צריך להיראות כמו דימוי. אם בגודל, אם בפונטים שיהיו פחות "אקדמאיים" כמו פרנקריהל.

- להגדיל קצת את הפורמט, אבל לחשוב בספרדים, כי הם נותנים יותר אופציה לכריכה. היא הראתה לי ספר רך שנמצא כולו דף בתוך דף, וכרוך בגומיה. בספריה מצאתי ספר שהיא דיברה עליו, שעיצבה אירמה בום. הוא כולו ספרד בתוך ספרד, ותפור בתפר אחד. זה מצא חן בעיני נורא. משהו בזה מוריד קצת את הכובד שבספר בכריכה קשה, או בכריכה בכלל. זה אגב, נראה נפלא בגודל הפורמט החדש.

חזרתי הביתה עם ידיעה ברורה של מה צריך לעשות. דחיתי את כל העולם ועבדתי עד השעות הקטנות של הלילה. בבוקר הדפסתי סקיצות ראשונות של העיצוב החדש. הריבוע הכחול שהנחתי בכותרת הפרק יצא פשוט מרגש בהדפסה. הצבע כל כך מדוייק.

עדיין הסקיצות שהדפסתי לא טובות מספיק. הן כבר כמעט שם, אני מרגישה את זה בפעימות הלב החזקות שגברו עם כל הנחת כותרת או דימוי, ובבחירה של הכחול והאדום הכהים. אחרי חיפושים ארוכים, אופיר שלח לי את הדסה. שיניתי כותרת אחת להדסה, והתחושה היתה מדהימה.

היום קרה עוד משהו מרגש- סידרתי מקרא נוסף בחלק העליון של הגריד, מעין כותרת רצה של תחומים (צילום/איור/טקסט וכו'). כשהוספתי את החלק "טקסט" בעמודים של המאמר שעימדתי, זה התיישר בדיוק לצד השמאלי של הגריד. הפשטות והדיוק בהנחה הזאת של המקרא ריגשה אותי עד כדי ציוץ.

אני מרגישה קצת מטופשת, מתרגשת כל כך בגלל עיצוב שאני עשיתי. או בכלל, פעימות לב בגלל כותרת במקום הנכון. אבל זה גם סימן נהדר- זה אומר שאני במקום הנכון. שהלב שלי במקום הנכון.

שבת וראשון יוקדשו לדיוק הסקיצות שהדפסתי ולעיבוי הפרק הראשון, הקיים. לחשיבה על איך נראית הכניסה לספר, וארגון הדפים להדפסה. ראשון הוא ערב ל"ג בעומר, וקולורטאץ' נסגר בחמש. אני צריכה להדפיס קודם, שאוכל לפנות את המשך הערב לחיפוש מאמרים ודימויים נוספים.

השמיים מתחילים להתבהר, מחר ארוחה אצל דלה ועבודה. עם רגש, עם תחושה של הכיוון הנכון.

אני לא בטוחה אם מיכל פאוזנר יודעת כמה מתגים היא הפעילה אצלי בראש ובלב. יום אחד אודה לה באמת. לא רק עכשיו, על בכלל.

לילה.

רביעי. ערב. מחר בבוקר פגישות

חשבתי שאם אין פגישה, אני תקועה. שכחתי כבר את התענוג שבלחרב סקיצות של עצמך בהערות כמו "הפונט קטן מדי", "להגדיל ריווח מהשוליים", "לבחון פונט אחר" וכו'.

כמה דברים שהבנתי בינתיים: אם אני רוצה לדבר בשני קולות, אני צריכה להגדיר אותם. ואם קול אחד הוא הענייני יותר, הטכני, המדעי- זה גם צריך להתאפיין בעיצוב. בפונטים יותר סן סריפים וכו'. הטקסטים שהם חלק מראיית העולם צריכים להיות רכים יותר, ולכן סריפיים.

בתור השראה יושב לי על השולחן כל הזמן גליון חמש של מגזין בלוק. הוא מדהים, באמת, עיצוב מרתק ומגוון (ולעיתים קצת מבלבל אפילו), אבל הוא דבר הדפוס המעוצב הכי טוב שאי פעם ראיתי. ואני צריכה לשים לב שאני לא מתאהבת בו יותר מדי, ולא מתקבעת על הדרך שלו.

בינתיים ננעלנו. לקצת, אולי שבועיים, עד שנתגבש קצת יותר.

מחר פגישה, עוד רוצה להספיק להדפיס, להחזיר לשיר את הסורק ולצאת עם דודי לאיזה אירוע שנראה כייפי. ואולי גם לנצל את מתנות יום ההולדת שקיבלתי... הממ.

אלו בהחלט היו כמה ימים אינטנסיביים. אבל זה טוב, ככה זה צריך להיות. מצד שני, הם באו אחרי ימי עצלנות נוראיים. אני עוד צריכה למצוא את האיזון. לא רק בעבודה על הפרוייקט, אלא כדרך לעתיד, ללמוד איך לעבוד, איך למשטר את עצמי.

קולורטאצ'ה!

ג'וסט!

מעצב ספרים הולנדי נהדר, ג'וסט גרוטנס, שהכרתי דרך שיר.

סריקות

מצב כללי.

אני סורקת.

כלומר, רוצה לסרוק.

כלומר, מתכוונת לקנות סורק. מחר.

הפגישה ביום שני התבטלה. מעולם לא הייתי כל כך מבואסת מביטול שיעור. עשיתי, אספתי, עיצבתי, שלחתי מיילים, ורציתי לשמוע, להתייעץ. אבל נורית היתה חולה. הפגישה נדחתה ליום חמישי.

היום שלישי בלילה, ומאז שני בבוקר לא עשיתי (כמעט) כלום. נכון, הדפסתי את מה שעיצבתי. אפילו חתכתי את זה, לעצמי. הלילה סרקתי קצת, כדי להחזיר לשיר את הסורק מחר. אבל לא ישבתי, לא חשבתי, לא עיצבתי. אררר.

כמה דברים טובים, כי אי אפשר רק להתלונן:

התחלתי לשלוח מיילים למעצבים שאני רוצה עבודות שלהם בספר. כולם ענו בחיוב, והתעניינו לשמוע מה אני עושה. רק אחרי כמה הודעות כאלו, הבנתי: אותם מעצבים, כשיבואו לתערוכה, הם יגשו לספר וירצו לראות את העבודה שלהם בפנים. מצד אחד זה דבר נהדר, כי זה אומר שיראו אותו, באמת, מצד שני, זה צריך להיות פאקינג מצויין. שלא אאכזב אותם או את עצמי.

שלחתי הודעה לפאוזנר, שהסכימה בשמחה להיפגש איתי ביום חמישי. זה כל כך משמח. בין המרצים היותר מוערכים, עם כל כך הרבה מסירות, ביקורתיות ועין מדהימה. מסוג האנשים שאתה רק רוצה לשמוע עוד ועוד ועוד.

אחרי שהדפסתי, ראיתי מלא בעיות. השוליים החיצוניים השמאליים קטנים מדי, הרוחב טור של הטקסט הרחב רחב מדי, הפונט נראה לי גדול, וגם קצת מיושן.

דיברתי עם תמר על זה שאני רוצה להעלות תמונות, אבל קשה לי. הצעתי לעצמי אולי לנעול את הבלוג, עד לפני התערוכה. אולי לפחות עד שיהיו לי יותר חומרים.

ושוב: פחד הדף הריק

בעצם, זה כמו להתחיל מחדש. יושבת במרפסת, מבועתת מהנחת האות הראשונה על הדף. לא פותחת אינדיזיין, רואה טלוויזיה, מצייצת, מתחמקת.

בסוף זה הגיע: דלקת גרון.

האמירה הסופית והמוחלטת של הגוף שלי שהוא התייאש. שהוא מותש. שאו שאני עכשיו לוקחת את עצמי בידיים, או שאתחמק מזה בשינה.

יום שישי, ארבע בבוקר, ואני אומרת לעצמי: רק תפתחי מסמך חדש. תניחי את מה שאת מדמיינת על קובץ אינדיזיין, ותראי לאן זה לוקח אותך. אולי העייפות, אולי התחושה החשופה ששרתה עליו כל הערב, אבל סוף סוף העזתי. פתחתי. הנחתי. הסתכלתי.

לא הייתי מרוצה מזה. הכל היה גס ואלים ולוחץ מדי. אבל עשיתי את זה, עשיתי את הצעד הראשון.

בלילה, לפני שנרדמתי, חשבתי אולי לסדר את זה בשני כיווני קריאה: שכל הטקסט שהוא ה"מדעי" יותר יהיה על הצד, וכל האימג'ים, והדברים היותר ויזואליים או רעיוניים יהיו כרגיל.

זה הרבה יותר מוצא חן בעיני. עוד נורא ראשוני, אבל כבר מרגיש נכון.

בינתיים אני כאן. וכאן זה לא רע, אבל צריך להתחיל לרוץ כדי להגיע.

וגם: אני מנסה להתגבר על הפחד שלי מלשים תמונות. אני יודעת מאיפה הוא בא. הוא בא מהמקום הזה, החסר בטחון שלא סומך על אף אחד וקנאי למקוריותו. אולי זה כי נכוותי יותר מדי פעמים מאנשים שלומדים איתי, אולי כי עדיין, אני נכוות מהם ומהעיקום של מושג ההשראה מבחינתם.

אולי פשוט, אני צריכה פחות לשתף את הפוסטים. אולי בשלב מאוחר יותר, כשנתקרב להגשה. אבל כן, זה חשוב לי לשים תמונות. גם אם סתמיות, או מאוד מהתהליך. יותר משאיכפת לי ממי שיקרא, אני רוצה את זה בשביל עצמי. תיעוד תהליך עד הסוף.

שאני אשפשף?

אסמאללה, כמה שינויים. איזו מין בחורה לא עקבית אני.

בריף היה, עבר, מין אכזבה קטנה. דקל וארנסטו הסתכלו, ושאלו: למה עזבת את הנושא הקודם של האותיות?

יצאתי משם עם שאלה לעצמי: למה באמת?

אחרי שבוע של חשיבה, התייעצות וחפירה בתוך עצמי, באתי לנורית עם הארה: למה לא להרחיב קצת את הפרוייקט?

הרי הבעיה שלי עם הנושא ההתחלתי היתה שלא הצלחתי להגדיר אותו לעצמי. היתה לי נקודת מבט מעניינת מאוד, של לראות את העולם דרך טיפוגרפיה, ולא הצלחתי להחליט מה לעשות עם זה. לכן, החלטתי לצמצם את זה לנושא של הגריד ולעשות ספרים.

וההבנה: לחזור אחורה זה דבר טוב.

ההחלטה: לקסיקון טיפוגרפי.

אמממ מה: ספר, שיכיל הגדרות רבות למונחים טיפוגרפיים (גריד, ריווח, לדינג, טור, עומק וכו'), ויסביר אותם באמצעות דברים שנמצאים בעולם עצמו. צילומים, מאמרים, קטעי שירה, עבודות אומנות, בניניים, לוגואים- כל דבר בעצם.

המטרה: להראות את נקודת המבט של המעצב.

מבולבלים? לא נורא. אני לא. עכשיו יש לי שני דברים לעשות:

1. לתכנן ראשי פרקים. מהם המונחים אותם אגדיר בלקסיקון שלי? מהם הפרקים שלתוכם אחלק את המונחים האלו?

2. לאסוף המון המון חומרים ויזואלים בהם אשתמש.

עד לשבוע הבא אני צריכה לסיים את שני אלו, וכבר לעצב פרק אחד. המשימה העיצובית העיקרית היא למצוא דרך לאנדקס את הכל, לעשות את הקישורים הפנימיים ולחשוב על השימושיות של הדבר.

בינתיים: נכבה, עצמאות, מה שקורה שם בחוץ. כולם חיים, יוצאים, מבלים, ואני מתקשה לשבת ולדפדף בספרים. צריכה לרכז את עצמי לכדי עבודה. ועוד להנות מזה על הדרך.

אשפשף.

הפתעות

נורית שלחה לי במייל. מזכיר את הברכה יומולדת שקיבלתי משיר לפני שנה. יווו איזה דברים כייפים אני יכולה עוד לעשות

הנה בריף. קחו נשמות