אותיות משחקות כדורגל!

נתקלתי בדבר החמוד הזה

ויש גם סרטון

Gareth Moody

השראה ראשונה: מעצב אופנה. מה שמעניין אותי בו הוא ההצבה שלו בחלל של הדוגמנים. הקוביות הלבנות מול החלל הריק והנקי, והדוגמנים לבושי שחור או שחור לבן.

הטבעות גם שלו. הנה, כאן.

התחלה מעורפלת

פגישה ראשונה עם נורית קוניאק (המנחה של הפרוייקט) עברה. חמישי שעבר, ששתנו יושבות אצלה מסביב לשולחן העץ הגדול והיפה. בסטודיו אנשים עובדים, ואנחנו לועסות מקלות לחם טעימים שדנה הביאה, ומדברות. אני עוקבת בתשומת לב אחרי אחד המעצבים בסטודיו, עולה חדש לפי המבטא ששמעתי ממנו כששאלתי אותו לפני שיצאנו מה הוא עושה. הוא עובד, כנראה בפוטושופ, אבל בצורה שמעולם לא ראיתי. שכבות ועיגולים וגרדיאנטים יפים יפים.

מסביב לשולחן עדיין יש קרירות. אולי השולחן גדול מדי, אולי כי אנחנו לא מעיזות עדיין אפילו לדפדף במגזין עיצוב הפנים שמונח עליו.

אני לא רוצה להיות ראשונה, אני לא יודעת מה לומר. חשבתי, חשבתי. זה מה שעשיתי כל הזמן מאז הבריף. בהתחלה חשבתי איך אעבוד על הפרוייקט, אחר כך חשבתי למה זה בכלל לא פרוייקט טוב, אחר כך התחלתי לקרוא את "דפוסים" - ספר מלווה לתערוכה של מיכאל גורדון, מעצב ספרים - אחר כך נסעתי לבצלאל ועל הקירות תלויים אי-3ים של הרעיונות של כמה מהם לפרוייקטי הגמר ושוב פקפקתי ברעיון שלי. אחר כך חזרתי לתל אביב, והתאהבתי בו שוב.

אז מה, ככה זה יהיה עכשיו שלושה חודשים? (כמה זמן יש לי בכלל?) יחסי אהבה-שנאה שמשתנים תדיר ביני לבין הפרוייקט? אני צריכה להכין שלט גדול: "פרוייקט גמר זה לא ילד!" ולתלות על הקיר בחדר. רוני אדרי אמר לנו בשנה א': "זה לא רפואה קלינית". קיבינימאט, זה לא. אז תאהבי את הילד הזה, תשנאי את הילד הזה, אבל תגדלי אותו באהבה כך או כך. כמו קקטוס.

(בראש עולות אסוציאציות: הקקטוסים שקניתי לפרוייקט של אותו רוני אדרי בשנה א' והצלחתי בכישרון והזנחה רבים להרוג. דיון וירטואלי בראשו של בחור שאתאהב בו ויעמוד בחדרי בו השלט על הקיר: מה ילד? למה היא משווה את זה לילד? היא רוצה ילד? עכשיו? אני צעיר, רחמים).

אז כן, זה הפרוייקט שלי. ולא, אני לא מחליפה אותו. וכן, אני אגדל אותו באהבה גם אם אשנא אותו מתישהו. וכנראה אשנא אותו מתישהו. להבין שזה יקרה רק יכול להקל בהמשך.

אז מה עושים? עדיין חושבים. מחר פגישה נוספת, קרובה מדי לפגישה הקודמת. קרובה מדי. לא הספקתי לעכל, לא הספקתי לחפש חומרים. הבנתי, שאני צריכה בסיס עיוני לפרוייקט. כמו הספר שאני קוראת על מיכאל גורדון, אני צריכה עוד. רעב גדול יש בי לזה עכשיו, מפלצת קטנה שרוצה נורא ללמוד. וללמוד את הכל.

בינתיים אלמד על כמה דברים, וניסחתי מעין מבנה (מאוד לא מחייב. פאק, אפילו בפני הרשומה הזאת בבלוג אני לא מתחייבת): זה יהיה ספר (נניח), שעוסק בשני נושאים: החלל והאנשים בו, והדף והטיפוגרפיה בו. שני הנושאים ידונו במקביל (אם בשתי חוברות או במקביל ממש, בהפרדה עיצובית כלשהי בין שני הנושאים), כאשר אני כאילו מנסה להוכיח את ההשוואה בין אחד לשני. ה"איורים" של המסה הזאת יהיו המחקר הויזואלי. צילומים, רישומים, עוד לא ידוע.

הפנטזיה: ה"איורים" הללו יהפכו לפוסטרים בעיצוב רב-שכבתי, והחוברות/ספר/דבר-דפוס-מתקפל-בצורה-בלתי-אפשרית-לקיפול-חזרה ילוו אותם.

**יווווו אפשר לעצב ספר!!! יוווו**

מה שצריך לעשות כרגע: לחקור. לקרוא. להכיר את שני הנושאים, את תתי הנושאים שלהם, לפתוח את הראש, לעכל, להבין. ו-אה, לעשות את זה מהר, ולהתחיל לפתח איזו תבנית, מסגרת עבודה. במקביל, אאסוף השראות ויזואליות ואעוף על עצמי. טוב, בלי החלק האחרון.

בריף. עצבים. חוסר בטחון

שניה אחרי שסיימתי את הצגת הבריף, הרגשתי אכזבה. חזרתי הביתה עצבנית וחסרת בטחון ביכולות העיצוביות שלי.

רגע.

נשימה.

הקשבתי להקלטה של ההצגה, ונרגעתי.

מסקנה אחת עולה בצורה חזקה מאוד: זה חייב להיות מעוצב. אני צריכה להחליט, כבר מראש, באיזו צורה גרפית אני עושה את המחקר שלי. במילותיה של נורית: אם זה משהו סקצ'י כזה, או נאצי. (ופה כבר הראש מתחיל לעבוד. מדמיינת אנשים יפים בחליפות שחורות צמודות בחלל לבן נקי וסטרילי. ממש כמו אותיות על דף.) ואיציק אמר: שזה לא יהיה שטחי. שיהיה עומק, שזה לא יהיה ישיר מדי. שההקבלה תהיה מעניינת. וארנסטו הוסיף, שזה צריך להיות טוטאלי. שאם הכל בנוי מאותיות אז שהכל יהיה בנוי מאותיות. וגם דקל חיזק את כל אלו, ואמר שאמנם אני לא צריכה לומר עכשיו איזה פורמט זה יהיה, אבל אני צריכה להחליט מוקדם. לא לחלק את העבודה לשני שלבים של מחקר ועיצוב, אלא לעשות אותם בד בבד. כך גם אני אדע כיצד (ויזואלית) לערוך את המחקר.

אני מבינה למה יצאתי משם חסרת ביטחון. חשבתי שמה שעשיתי נאה למדי, לא ברור לי למה כי זה די מכוער וישיר, אבל כמו תמיד, את רוצה לשמוע שזה יפה. וזה, מה שעשיתי, לא יפה. ואני יודעת את זה, חשבתי שהם לא ישימו לב :)

וגם, וזה הכי קשה, הידיעה שאני צריכה לעצב. הרי את (כמעט) מעצבת גרפית. את מעצבת את הפרוייקט הזה. וזה מפחיד נורא. כי אין לי שום תמונה בראש של איך זה יראה. ואני מכירה את עצמי, אם אין לי תמונה בראש של איך נראית הפרזנטציה אני פאקינג מפחדת.

אז מה עושים עכשיו?

מפנטזים.

החלק האהוב עלי בכל פרוייקט הוא לשבת במרפסת, באוטובוס, במיטה רגע לפני שהשינה משתלטת, ולדמיין איך זה יראה. וזה מה שאני צריכה לחשוב עכשיו. ולחשוב גדול. לחשוב פנטזיה. איך יראו הצילומים, איך יראה הספר / מארז / דבר דפוס מורכב שקשה לקפל חזרה.

ועוד משהו: ללכת לראות. השבוע את הולכת לראות עולם. תסעי לחולון, תשבי בחנות ספרי עיצוב, תחפשי דברים יפים שאת מתאהבת בהם באינטרנט. יאללה, זה יכול להיות כל כך יפה. לא, זה יהיה כל כך יפה. וקסום וביזארי ואוטופי, וכל מה שאת מדמיינת.

לכי לדמיין.

ובינתיים בשולחן הסמוך

בלייב טוויטינג:

בשולחן אחר: "כשאני מאוננת אני לא מרגישה שאני מתחרה" #סטריטס

בשולחן ליד: "הזדיינו תוך כדי צפיה באמריקן איידול". @סטריטס. אני בנאדם נורא לשבת שולחן לידו בבית קפה. אני צריכה לשאת שלט אזהרה: "צייצנית" י

הן מדברות על גאנג באנג. ועל זה שהיא אובססיבית לפרטיות. אני מפסיקה להקשיב שלא אתפתה לצייץ את כל השיחה הזאת

"רונית אמרה שהיא רוצה ספיישל: לקחת עוד גבר" "היא מנסה לקחת לי את מיכאל" "היא ניסתה לעשות לי את זה כשהייתי עם אלון"

מסתבר שרונית מלכלכת על כולן מאחורי הגב. גם מתחילה עם החברים שלהן, וגם מלכלכת? והן עוד אומרות עליה דברים טובים. רונית! את חרא!

לפחות אני משנה את השמות. אתם יודעים, לשמור על הפרטיות שלהן. עם המזל שלי לשתיהן יש טוויטר

הפסקה. הן מדברות על חברות, זה לא מעניין. לגיטימי לבקש מהן לחזור לנושא הסקס מול אמריקן איידול?

זאת שהזדיינה מול אמריקן איידול: "שנזמין חשבון?" אני: "לא!"

לילה לפני הבריף

מחר הבריף. שבת ישבנו אצל דפי, והיה אינטנסיבי מאוד. תום אמרה משהו מהותי על הפרוייקט שלי, וכולן הסכימו: הוא כולו מנקודת המבט האישית שלי. אני לא מנסה לחנך אנשים, לא מנסה לאמר להם איך לראות, אלא מציגה את הדרך שבה אני רואה. הן גם אמרו, שאין צורך להתחייב כבר עכשיו למה יהיה בשלב השני. אם אעשה מנואל לעיצוב פנים, דבר דפוס אחר או רק אציג את דרך הראיה שלי. אני קצת מסכימה עם זה וקצת לא. קצת מחפשת תוצר שיש לו משמעות, שיכול להיות שימושי בדרך כלשהי. אבל אולי בעצם הן צודקות, והיופי בפרוייקט הוא האקספרמנטליות שבו, ואני צריכה לזרום עם זה.

יום שלישי עכשיו. לקחתי לי (יותר מדי) ימים להתאפס על עצמי. לילה, יושבת בסטריטס עם קפה. עדייו עייפה מההופעה של גוגול בורדלו אתמול. כל הגוף תפוס, אבל הראש משוחרר יותר, נקי יותר. חושבת: מטומטמת, מה דחית את זה לשניה האחרונה, מה פתאום ישנת שנ"צ של שעתיים בערב, את צריכה לקום מחר מוקדם ולהיות כל היום בשנקר עד לערב, שאז את מציגה.

פתחתי את ספר הסקיצות וראיתי בו הערות שנורית נתנה לי בפגישה שהיתה לנו לפני כמה שבועות. היא אמרה ואני כתבתי:

- אהבה שאמרתי קרנינג בין אנשים

- לנסות להגדיר במילים את ערכי הפרוייקט

- להביא כמה שיותר. כל מה שאני אומרת לגבות במשהו ויזואלי. למשל, ספייס שהופך לגריד (הופעה, מכוניות בכביש).

- לחשוב מה אני אומרת, שורה שורה, ולהציג כל דבר בדימוי. יכול להיות גם השראות ודוגמאות של אחרים.

עכשיו אני מרגישה קצת מטומטמת שלא הסתכלתי בכלל על המסקנות מהפגישה איתה.

אין ברירה. יושבת לכתוב את הבריף שלי. עתידות: בקרוב תזמיני עוד קפה. חזק.