סטאטוס תיקיה

גריד: התחלה של מחשבה. אחד מתוך ?

גריד הוא רשת של קווים.

גריד הוא תבנית שלתוכה ניתן ליצוק תוכן.

גריד הוא רעיון.

כל דבר בחיים שלנו בנוי מגריד. בלטות בחדר, קומות בבניין, מדפים בארון. יתרה מזאת, השגרה שלנו מושתת על גריד: סדר יום, חלוקת זמנים שעה-יום-שבוע-חודש-שנה, מחזור הביוץ, מחזור החיים של תא.

כשיש לנו גריד יש לנו גבולות גזרה, יש לנו תבנית ליצוק לתוכה. אם לא היינו מחלקים את היממה לשעות ואת השעות לדקות, לא היינו יכולים לתכנן פגישות, לחגוג בהן ימי הולדת, לקבוע בהן פגישה ראשונה עם מי שנאהב עוד ימים רבים.

לא תמיד אנחנו מתנהלים בתוך הגריד. "בואי, אני בבית". ספוטניות. אבל גם כשאנחנו מתנהלים מחוץ לגריד, אנחנו תמיד עושים את זה ביחס אליו. "אבל לא מאוחר מדי, אני רוצה ללכת לישון מוקדם, מחר יש לי יום ארוך". נתייחס אליו, כי הוא ברקע קבלת ההחלטות שלנו. הגריד שהוא השגרה, או חוסר השגרה, קיים. יש יום, יש לילה, יש שעון מעורר.

החיים שלנו הם בתוך תבניות, בתוך מערכת חוקים קבועה מראש. גם אם היא דינמית, היא תמיד שם, ברקע. דמיינו לעצמכם את שולחן העבודה שלכם. לכאורה כאוס חסר הגיון וחסר כל חוקיות. אך אם נמתח עליו מערכת צירים, רשת של קווים, נשים לב שהיא כמו היתה קיימת שם תמיד. למשל, המחשב נמצא במקום קבוע. המסך לא קרוב מדי לקצה השולחן, שנוכל לקרוא בו בקלות. קופסאות העטים ומעמדי הדפים תמיד יהיו בחלק האחורי של השולחן, כך שישאר חלל עבודה קרוב לקצה השולחן. החלל הזה, אליו נתקרב בכיסא שנמצא תמיד באותו מקום אל מול השולחן, ישאף להיות ריק. גם אם מילאנו אותו בשלל פתקאות, כשנשב לעבוד אל השולחן נערום את אלו בצד.

(בצד: איזו מילה נפלאה. היא מגדירה כה יפה את רעיון הגריד. יש באמצע, ויש בצד. כל אחד מגדיר אחרת מהו אותו בצד, אבל כל אחד מגדיר מהו. אותו בצד הוא השוליים של הגריד שלנו- את השוליים אנחנו צריכים כדי להגדיר לעצמנו מהו האמצע. בשוליים אין תוכן, הם נמצאים שם כדי לסמן את האמצע אותו אנו ממלאים בתוכן בעל משמעות).

או מקרר. רכשתם במיטב כספכם מקרר. בשביל מה? בשביל לאחסן בו מזון. או מבחנות מעבדה. או קורבנות באם אתם רוצחים סדרתיים, אבל זה כבר ענייו אחר. אם נרוקן אותו מכל תכולתו, עדיין ישארו בו מדפים ומגירות. בפשטות, זהו הגריד של המקרר. אם ניתן לשני אנשים למלא מקרר, הם לא יעשו זאת אותו דבר. זה ישים את הגבינות במדף העליון, וזה יכניס אותם למגירה הקטנה. גם אם הם משתמשים אחרת בגריד של המקרר, הם עדיין מתייחסים אליו.

או יום. לכל אחד סדר יום שונה, שעה שונה בה הוא קם, שעות שונות בהן הוא עובד. אך תמיד סדר יום זה מתייחס לגריד הכללי: שעות העבודה המקובלות הן בשעות היום, ויום שבת הוא יום מנוחה. גם אם אנחנו עובדים בו, משרדים ממשלתיים וחנויות סגורים ביום הזה. אנחנו מתייחסים לעובדה הזאת- לא נלך לקנות את המקרר לגבינות שלנו ביום שבת, כמו שלא נתקשר לבנק בחצות. גם אם אנחנו פעילים בשעות הלילה, אנחנו עושים זאת מתוך מודעות לשגרת היום הנהוגה במדינה.

הרעיון של הגריד קיים בעולם. בין אם פיזי כמו מדפי המקרר, ובין אם רעיוני כמו שעות היום ושעות הלילה. אלו תבניות: תבניות של שגרה, תבניות של חיים. רעיון הגריד מציע חוקיות בה מתנהלת פעילות יומיומית, בה אנו חיים, עובדים, אוכלים, ישנים ואוהבים. ואם הגריד הוא בכל מקום, אם העולם מתנהל על פי תבניות שלתוכן אנחנו יוצקים תוכן, מדוע שלא נסמן* אותו?

* [בני האדם מפחדים מסימון תבניות. המחשבה שפעולותינו נעשות בתוך מסגרת ידועה מראש מפחידה אותנו כמעט כמו "הכל צפוי והרשות נתונה", כמאמר רבי עקיבא. הרי אם אנו מתנהלים בתוך תבניות, מה מותרנו על הבהמה? אך אולי עלינו להתייחס אל התבנית כמשחררת. האם אין זה נכון לאמר שברגע שאנו יודעים מהי התבנית אנחנו יכולים להשתחרר ממנה? לפעול אחרת? לקבל את החלטותינו במודע, מתוך הבנה של מהו המצופה מאיתנו? אך עוד על זה, בהמשך.]

יו טרן

שבועיים שלא כתבתי. זה לא מקרי, בכלל לא מקרי. בשבועיים האלו הינו אני והפרוייקט בכל כך הרבה מקומות. ים של חוסר ביטחון עם איים של וודאות מוחלטת. גם אלו האחרונים התפוגגו בסוף השבוע האחרון.

ההבנה החדה שנפלה עלי בפתאומיות אבל כאילו היתה שם כל הזמן: עבדתי על כולם. עמדתי שם בבריף, לפני חודש ויומיים, ודיברתי בביטחון כזה גדול שגם אני האמנתי שאני יודעת מה אני עושה. אבל בעצם, הבנתי שזה פרוייקט יפה יפה כשהוא מנוסח במילים, אבל אני לא באמת יודעת מה לעשות.

בסוף השבוע הגיע השלב של הדיפרסיה. כמעט נכנעתי. החלל של האפשרויות הבלתי מוגבלות של פרוייקט כזה היה גדול מדי ובלע אותי. בצעד נואש קבעתי פגישת אחד-על-אחד עם נורית, המנחה, והתחלתי לחשוב על רעיונות אחרים לפרוייקט גמר.

ביום שישי היתה נקודת אור קטנה. היא לא יודעת את זה, אבל הגרה אמרה לי דבר שגרם לי לחשוב שוב על הכל. היא סיפרה לי על פרוייקט של יעל ברצ'ילון, שסיימה בשנה שעברה. אנשים ששומעים על מה הפרוייקט שלי, משווים אותו כל הזמן לזה של יעל. הגרה אמרה לי, שגם יעל היתה תקועה, ופתאום הגיעה לרעיון של החוטים. הפרוייקט הזה יפיפה בעיני. גם כי הוא פשוט יפה, וגם בגלל החוכמה שיש בו, להשתמש בכלים של תקשורת חזותית כדי ליצור שפה חדשה.

לא יודעת מה היה בשיחה הקטנה עם הגרה שגרם לי לרצות לחזור לנושא המקורי. אולי זה מה שעישנתי, אבל הייתי אופטימית פתאום.

ביום שבת לפנות בוקר במיטה פתאום הגיעה הארה: אני אעסוק בגרידים.

המחשבה הראשונית היתה לאסוף גרידים מהעולם. כל מה שאני רואה שנראה לי כמו גריד. בפגישה עם נורית, שהיתה נהדרת ומאוד במקום, היא אמרה לי: "תוותרי על צילומים". והתכוונה, שאני לא צריכה לחשוב בצורה מדעית, פיגורטיבית. לא סיסטמטי כמו שעבדתי עד עכשיו של צילום > הלבשת גריד על הצילום > איזה יופי יש לי גריד, אלא מופשט.

אז הפרוייקט שלי עוסק ברעיון של הגריד.

מהו הרעיון של הגריד? שיטה, הגיון לפיו אנחנו מסדרים את העולם סביבנו. זה יכול להיות גריד של מסמך מעוצב, יכול להיות בנין שמחולק לקומות במרווחים קבועים, או אפילו סדר יום קבוע. הגריד הוא הרעיון שמאחורי כל פעולה עומד סדר, הגיון מדעי.

ועוד על מה זה גריד אפשר לראות פה.

אני לא מתכוונת להציג את ההגיון המדעי, אלא לחפש, כמו שהגדרתי בינתיים, מבנים טיפוגרפיים. מה זה מבנים טיפוגרפיים? הו, את זה בדיוק אני מחפשת, ובזה אעסוק בחודשים הקרובים.

למשל זה, סקיצה ראשונית מאוד של נושא שמרתק אותי, אותה הבאתי איתי לפגישה היום. חיפוש של גריד של החיים. מה יש שם, תשאלו, ובכן, התשובה, מעצבנת ככל שתהיה: עוד לא בא לי שתראו. זה מפחיד להראות למישהו סקיצה ראשונית כל כך, גם אם אתם בסך הכל חמישה קוראים. אני מבטיחה, אני אתגבר על הפחד המטופש הזה בקרוב.

וקצת להשראה: מהמעצבת אסטריד סטאברו. לא בטוחה מה זה, אבל (אולי בגלל זה) זאת השראה גדולה.

עוד ארבעה שבועות הגשת אמצע. יריית הזינוק היא בערך עכשיו. פיוו