עצלנות היא האויב הכי גדול שלי

יש כבר סקיצה מתקדמת. נורית ראתה אותה בשני, ואמרה את המשפט שמרצים אומרים כשהם מתרשמים: זה קפץ מאז הפעם הקודמת.

אז כבר יש עיצוב, סגור יותר או פחות, ואני צריכה עכשיו להכניס לתוכו את כל המידע, העבודות, המאמרים והתמונות. ואני ע-צ-ל-נ-י-ת. אני שונאת את עצמי ככה. אני יודעת, שבכמה שעות של עבודה כל יום אני יכולה להספיק הרבה מאוד. ואני לא זזה. כנראה, כי יש עוד חודש (בול, ההגשות בשבוע שמתחיל ב-27/7), וזה נשמע המון. בפועל, אני מזכירה לעצמי, יש לך עוד שלושה שבועות. משאירה לעצמך שבוע לכריכות.

ישבתי אצל שיר וסיפרתי לה שנורית רוצה שאני אוסיף קייס סטאדי'ז (כמו שבעלה המקסים תיקן אותנו כשאמרנו את השגיאה פעמים רבות מדי). שיר אמרה לי: תדפיסי אופסט! ותסדרי את כולם יפה על גיליון שישארו לך פוסטרים לחלק!

היא צודקת, החכמה השקטה הזאת.

אני אעשה כמה מחקרים, שיהיו בפורמט קטן יותר. שניים מהם יודפסו באופסט. בא לי בצבע זוהר, אבל זה גם תלוי במחיר. מהבירור שעשיתי היום בבית דפוס אחד זה יקר מאוד, כי זה כמו חמש פלטות ולא כמו אחת. נברר עוד מחר.

בינתיים, זה העיצוב. אני מודה, שאני אוהבת אותו. שזה הרבה.

עוד על מה קורה בתוכו, בהמשך.

שער זמני. מוצא חן בינתיים.

עצירה, התקדמות

הפגישה שנדחתה מיום שני התקיימה בחמישי (אתמול) בבוקר. באתי עם סקיצות, מחשב, והרבה בטחון. נורית ראתה שמשהו לא לגמרי עובד בעיצוב, אבל לא הצליחה להגדיר מה. היא אמרה שכאילו עיצבתי את כל היוצאים מהכלל, אבל קשה להבין מה הגריד הקבוע. צריך לקבוע כמה תבניות, נניח שלוש, שבהן אעבוד. תבניות של יחס בין דימוי לטקסט, של איך מופיעים דימויים.

בדרך לשנקר כבר חשבתי שאבטל את השיעור הפרטי שאני מעבירה, ואעבוד עד הפגישה עם מיכל. שמחתי נורא שלקחתי איתי את המחשב, והייתי מלאת מוטיבציה לעבודה. באורח פלא, הסטודנטית שאני מלמדת לא סיימה את המבחן שלה בזמן, וביטלה בעצמה את השיעור.

עבדתי שעתיים במרץ. עיצבתי, הדפסתי, ושוב.

ראיתי את המבט על פניה של מיכל. מעין מבט שאומר "זה לא טוב" וחושב איך לנסח את זה בלי לפגוע. המשפט המוביל, שהוא נכון כל כך, היה- זה ספר על טיפוגרפיה, הוא חייב להיות מעוצב מדהים.

השעה הזאת שישבנו היתה אחת המועילות ביותר שידעתי. לא שנורית לא מנחה טובה, אני מאוד מעריכה אותה ומאמינה בה, אבל הייתי צריכה את המבט המדוייק הזה, שיש רק למיכל.

בעזרתה המדהימה הגיעו כמה מסקנות:

- זה צריך להיראות חכם. כלומר, הספר צריך לשכנע. הוא צריך לתת תחושה של ידע.

- יש צורך להפריד יותר בין שני הקולות. להנמיך את הווליום של הקול ה"היקפי", ולהפריד ביניהם יותר ויזואלית. היא דיברה על העיקרון של פורמט בתוך פורמט. כאילו יש לי מסגרת שהיא סוג של כותרת רצה, ובה יש את כל המידע הכולל, ובפורמט הפנימי יבואו הדימויים.

- טקסט פנימי (שמתפקד כעוד אופציה כמו צילום) צריך להיראות כמו דימוי. אם בגודל, אם בפונטים שיהיו פחות "אקדמאיים" כמו פרנקריהל.

- להגדיל קצת את הפורמט, אבל לחשוב בספרדים, כי הם נותנים יותר אופציה לכריכה. היא הראתה לי ספר רך שנמצא כולו דף בתוך דף, וכרוך בגומיה. בספריה מצאתי ספר שהיא דיברה עליו, שעיצבה אירמה בום. הוא כולו ספרד בתוך ספרד, ותפור בתפר אחד. זה מצא חן בעיני נורא. משהו בזה מוריד קצת את הכובד שבספר בכריכה קשה, או בכריכה בכלל. זה אגב, נראה נפלא בגודל הפורמט החדש.

חזרתי הביתה עם ידיעה ברורה של מה צריך לעשות. דחיתי את כל העולם ועבדתי עד השעות הקטנות של הלילה. בבוקר הדפסתי סקיצות ראשונות של העיצוב החדש. הריבוע הכחול שהנחתי בכותרת הפרק יצא פשוט מרגש בהדפסה. הצבע כל כך מדוייק.

עדיין הסקיצות שהדפסתי לא טובות מספיק. הן כבר כמעט שם, אני מרגישה את זה בפעימות הלב החזקות שגברו עם כל הנחת כותרת או דימוי, ובבחירה של הכחול והאדום הכהים. אחרי חיפושים ארוכים, אופיר שלח לי את הדסה. שיניתי כותרת אחת להדסה, והתחושה היתה מדהימה.

היום קרה עוד משהו מרגש- סידרתי מקרא נוסף בחלק העליון של הגריד, מעין כותרת רצה של תחומים (צילום/איור/טקסט וכו'). כשהוספתי את החלק "טקסט" בעמודים של המאמר שעימדתי, זה התיישר בדיוק לצד השמאלי של הגריד. הפשטות והדיוק בהנחה הזאת של המקרא ריגשה אותי עד כדי ציוץ.

אני מרגישה קצת מטופשת, מתרגשת כל כך בגלל עיצוב שאני עשיתי. או בכלל, פעימות לב בגלל כותרת במקום הנכון. אבל זה גם סימן נהדר- זה אומר שאני במקום הנכון. שהלב שלי במקום הנכון.

שבת וראשון יוקדשו לדיוק הסקיצות שהדפסתי ולעיבוי הפרק הראשון, הקיים. לחשיבה על איך נראית הכניסה לספר, וארגון הדפים להדפסה. ראשון הוא ערב ל"ג בעומר, וקולורטאץ' נסגר בחמש. אני צריכה להדפיס קודם, שאוכל לפנות את המשך הערב לחיפוש מאמרים ודימויים נוספים.

השמיים מתחילים להתבהר, מחר ארוחה אצל דלה ועבודה. עם רגש, עם תחושה של הכיוון הנכון.

אני לא בטוחה אם מיכל פאוזנר יודעת כמה מתגים היא הפעילה אצלי בראש ובלב. יום אחד אודה לה באמת. לא רק עכשיו, על בכלל.

לילה.

רביעי. ערב. מחר בבוקר פגישות

חשבתי שאם אין פגישה, אני תקועה. שכחתי כבר את התענוג שבלחרב סקיצות של עצמך בהערות כמו "הפונט קטן מדי", "להגדיל ריווח מהשוליים", "לבחון פונט אחר" וכו'.

כמה דברים שהבנתי בינתיים: אם אני רוצה לדבר בשני קולות, אני צריכה להגדיר אותם. ואם קול אחד הוא הענייני יותר, הטכני, המדעי- זה גם צריך להתאפיין בעיצוב. בפונטים יותר סן סריפים וכו'. הטקסטים שהם חלק מראיית העולם צריכים להיות רכים יותר, ולכן סריפיים.

בתור השראה יושב לי על השולחן כל הזמן גליון חמש של מגזין בלוק. הוא מדהים, באמת, עיצוב מרתק ומגוון (ולעיתים קצת מבלבל אפילו), אבל הוא דבר הדפוס המעוצב הכי טוב שאי פעם ראיתי. ואני צריכה לשים לב שאני לא מתאהבת בו יותר מדי, ולא מתקבעת על הדרך שלו.

בינתיים ננעלנו. לקצת, אולי שבועיים, עד שנתגבש קצת יותר.

מחר פגישה, עוד רוצה להספיק להדפיס, להחזיר לשיר את הסורק ולצאת עם דודי לאיזה אירוע שנראה כייפי. ואולי גם לנצל את מתנות יום ההולדת שקיבלתי... הממ.

אלו בהחלט היו כמה ימים אינטנסיביים. אבל זה טוב, ככה זה צריך להיות. מצד שני, הם באו אחרי ימי עצלנות נוראיים. אני עוד צריכה למצוא את האיזון. לא רק בעבודה על הפרוייקט, אלא כדרך לעתיד, ללמוד איך לעבוד, איך למשטר את עצמי.

קולורטאצ'ה!

ג'וסט!

מעצב ספרים הולנדי נהדר, ג'וסט גרוטנס, שהכרתי דרך שיר.

סריקות

מצב כללי.

אני סורקת.

כלומר, רוצה לסרוק.

כלומר, מתכוונת לקנות סורק. מחר.

הפגישה ביום שני התבטלה. מעולם לא הייתי כל כך מבואסת מביטול שיעור. עשיתי, אספתי, עיצבתי, שלחתי מיילים, ורציתי לשמוע, להתייעץ. אבל נורית היתה חולה. הפגישה נדחתה ליום חמישי.

היום שלישי בלילה, ומאז שני בבוקר לא עשיתי (כמעט) כלום. נכון, הדפסתי את מה שעיצבתי. אפילו חתכתי את זה, לעצמי. הלילה סרקתי קצת, כדי להחזיר לשיר את הסורק מחר. אבל לא ישבתי, לא חשבתי, לא עיצבתי. אררר.

כמה דברים טובים, כי אי אפשר רק להתלונן:

התחלתי לשלוח מיילים למעצבים שאני רוצה עבודות שלהם בספר. כולם ענו בחיוב, והתעניינו לשמוע מה אני עושה. רק אחרי כמה הודעות כאלו, הבנתי: אותם מעצבים, כשיבואו לתערוכה, הם יגשו לספר וירצו לראות את העבודה שלהם בפנים. מצד אחד זה דבר נהדר, כי זה אומר שיראו אותו, באמת, מצד שני, זה צריך להיות פאקינג מצויין. שלא אאכזב אותם או את עצמי.

שלחתי הודעה לפאוזנר, שהסכימה בשמחה להיפגש איתי ביום חמישי. זה כל כך משמח. בין המרצים היותר מוערכים, עם כל כך הרבה מסירות, ביקורתיות ועין מדהימה. מסוג האנשים שאתה רק רוצה לשמוע עוד ועוד ועוד.

אחרי שהדפסתי, ראיתי מלא בעיות. השוליים החיצוניים השמאליים קטנים מדי, הרוחב טור של הטקסט הרחב רחב מדי, הפונט נראה לי גדול, וגם קצת מיושן.

דיברתי עם תמר על זה שאני רוצה להעלות תמונות, אבל קשה לי. הצעתי לעצמי אולי לנעול את הבלוג, עד לפני התערוכה. אולי לפחות עד שיהיו לי יותר חומרים.

ושוב: פחד הדף הריק

בעצם, זה כמו להתחיל מחדש. יושבת במרפסת, מבועתת מהנחת האות הראשונה על הדף. לא פותחת אינדיזיין, רואה טלוויזיה, מצייצת, מתחמקת.

בסוף זה הגיע: דלקת גרון.

האמירה הסופית והמוחלטת של הגוף שלי שהוא התייאש. שהוא מותש. שאו שאני עכשיו לוקחת את עצמי בידיים, או שאתחמק מזה בשינה.

יום שישי, ארבע בבוקר, ואני אומרת לעצמי: רק תפתחי מסמך חדש. תניחי את מה שאת מדמיינת על קובץ אינדיזיין, ותראי לאן זה לוקח אותך. אולי העייפות, אולי התחושה החשופה ששרתה עליו כל הערב, אבל סוף סוף העזתי. פתחתי. הנחתי. הסתכלתי.

לא הייתי מרוצה מזה. הכל היה גס ואלים ולוחץ מדי. אבל עשיתי את זה, עשיתי את הצעד הראשון.

בלילה, לפני שנרדמתי, חשבתי אולי לסדר את זה בשני כיווני קריאה: שכל הטקסט שהוא ה"מדעי" יותר יהיה על הצד, וכל האימג'ים, והדברים היותר ויזואליים או רעיוניים יהיו כרגיל.

זה הרבה יותר מוצא חן בעיני. עוד נורא ראשוני, אבל כבר מרגיש נכון.

בינתיים אני כאן. וכאן זה לא רע, אבל צריך להתחיל לרוץ כדי להגיע.

וגם: אני מנסה להתגבר על הפחד שלי מלשים תמונות. אני יודעת מאיפה הוא בא. הוא בא מהמקום הזה, החסר בטחון שלא סומך על אף אחד וקנאי למקוריותו. אולי זה כי נכוותי יותר מדי פעמים מאנשים שלומדים איתי, אולי כי עדיין, אני נכוות מהם ומהעיקום של מושג ההשראה מבחינתם.

אולי פשוט, אני צריכה פחות לשתף את הפוסטים. אולי בשלב מאוחר יותר, כשנתקרב להגשה. אבל כן, זה חשוב לי לשים תמונות. גם אם סתמיות, או מאוד מהתהליך. יותר משאיכפת לי ממי שיקרא, אני רוצה את זה בשביל עצמי. תיעוד תהליך עד הסוף.

שאני אשפשף?

אסמאללה, כמה שינויים. איזו מין בחורה לא עקבית אני.

בריף היה, עבר, מין אכזבה קטנה. דקל וארנסטו הסתכלו, ושאלו: למה עזבת את הנושא הקודם של האותיות?

יצאתי משם עם שאלה לעצמי: למה באמת?

אחרי שבוע של חשיבה, התייעצות וחפירה בתוך עצמי, באתי לנורית עם הארה: למה לא להרחיב קצת את הפרוייקט?

הרי הבעיה שלי עם הנושא ההתחלתי היתה שלא הצלחתי להגדיר אותו לעצמי. היתה לי נקודת מבט מעניינת מאוד, של לראות את העולם דרך טיפוגרפיה, ולא הצלחתי להחליט מה לעשות עם זה. לכן, החלטתי לצמצם את זה לנושא של הגריד ולעשות ספרים.

וההבנה: לחזור אחורה זה דבר טוב.

ההחלטה: לקסיקון טיפוגרפי.

אמממ מה: ספר, שיכיל הגדרות רבות למונחים טיפוגרפיים (גריד, ריווח, לדינג, טור, עומק וכו'), ויסביר אותם באמצעות דברים שנמצאים בעולם עצמו. צילומים, מאמרים, קטעי שירה, עבודות אומנות, בניניים, לוגואים- כל דבר בעצם.

המטרה: להראות את נקודת המבט של המעצב.

מבולבלים? לא נורא. אני לא. עכשיו יש לי שני דברים לעשות:

1. לתכנן ראשי פרקים. מהם המונחים אותם אגדיר בלקסיקון שלי? מהם הפרקים שלתוכם אחלק את המונחים האלו?

2. לאסוף המון המון חומרים ויזואלים בהם אשתמש.

עד לשבוע הבא אני צריכה לסיים את שני אלו, וכבר לעצב פרק אחד. המשימה העיצובית העיקרית היא למצוא דרך לאנדקס את הכל, לעשות את הקישורים הפנימיים ולחשוב על השימושיות של הדבר.

בינתיים: נכבה, עצמאות, מה שקורה שם בחוץ. כולם חיים, יוצאים, מבלים, ואני מתקשה לשבת ולדפדף בספרים. צריכה לרכז את עצמי לכדי עבודה. ועוד להנות מזה על הדרך.

אשפשף.

הפתעות

נורית שלחה לי במייל. מזכיר את הברכה יומולדת שקיבלתי משיר לפני שנה. יווו איזה דברים כייפים אני יכולה עוד לעשות

הנה בריף. קחו נשמות

לילה לפני הגשת הביניים

כמה השתנה בשבועיים האחרונים מאז שכתבתי פה.

לפני שבוע וחצי הכל השתנה. שנתי היתה טרופה בימים האלו, נרדמתי לפרקי זמן של שלוש שעות פה ושם, ולא הצלחתי לעבוד על הפרוייקט.

המחשבה שאני צריכה לייצר אובייקטים טיפוגרפיים מעניינים, שישמשו כמעין פוסטרים לא נתנה לי מנוח. לא הצלחתי לעבוד. החשיבה הפוסטריאלית היתה קשה מאוד. הלחץ לייצר דברים חכמים, יפים ומעניינים היה גדול מדי. זה לא זז.

לילה אחד נרדמתי בישיבה על הספה, וחלמתי חלום.

גרתי בדירה עם כמה שותפים, וישבתי ועבדתי על הפרוייקט. פתאום נכנס בועז, שלומד איתי, ונזכרתי שהוא גר איתנו בדירה אבל בקושי מגיע אליה. בועז ישב על השטיח וחתך דברים שהדפיס, וישבתי לידו ושאלתי אותו איך הולך עם הפרוייקט. "מצויין", הוא ענה. "מה אתה בדיוק עושה? בפעם האחרונה ששמעתי ממך רצית לעשות משהו על לימינאליות עם הקרנה". בועז ענה, בחיוך ובבטחון: "בסוף אני עושה ספר על לימינאליות. הבנתי שהכי טבעי לי לעשות ספר, אז זה מה שאני עושה. ואני ממש נהנה מזה, את יודעת?"

כל כך קינאתי בבועז של החלום. הרי אני אוהבת לעשות ספרים, לי זה טבעי וקל. וכוסאומו, עכשיו אני לא יכולה לעשות ספר כי זה מה שבועז עושה.

התעוררתי מהחלום והבנתי: אני הולכת לעשות ספר.

מכאן הדרך לגיבוש הרעיון היתה מהירה. בסופו של דבר הוחלט שאעשה שלושה (כמובן, נתון לשינוי) ספרים, שמדברים על הגריד.

1. ספר קטן של צילומי גרידים ברחובות ובבתים

2. ספר מאמרים על תבניות בעולם, בטבע וכו'

3. ספר המנסה להציע דרכים אקספרמנטליות למיפוי בתבניות של רגשות.

וזהו. אני שם.

מחר הגשת ביניים. נורית אמרה שחשוב שאביא ספרים כבר עם הדרך בה אני רוצה לכרוך אותם, מכיוון שחשבתי שהם קצת יכנסו אחד בתוך השני, שיצרו אובייקט ולא רק שלושה ספרים.

הנה, הצצה ראשונה:

עכשיו יושבת לנסח את הבריף. בקרוב גם הוא יהיה כאן.