בעצם, זה כמו להתחיל מחדש. יושבת במרפסת, מבועתת מהנחת האות הראשונה על הדף. לא פותחת אינדיזיין, רואה טלוויזיה, מצייצת, מתחמקת.
בסוף זה הגיע: דלקת גרון.
האמירה הסופית והמוחלטת של הגוף שלי שהוא התייאש. שהוא מותש. שאו שאני עכשיו לוקחת את עצמי בידיים, או שאתחמק מזה בשינה.
יום שישי, ארבע בבוקר, ואני אומרת לעצמי: רק תפתחי מסמך חדש. תניחי את מה שאת מדמיינת על קובץ אינדיזיין, ותראי לאן זה לוקח אותך. אולי העייפות, אולי התחושה החשופה ששרתה עליו כל הערב, אבל סוף סוף העזתי. פתחתי. הנחתי. הסתכלתי.
לא הייתי מרוצה מזה. הכל היה גס ואלים ולוחץ מדי. אבל עשיתי את זה, עשיתי את הצעד הראשון.
בלילה, לפני שנרדמתי, חשבתי אולי לסדר את זה בשני כיווני קריאה: שכל הטקסט שהוא ה"מדעי" יותר יהיה על הצד, וכל האימג'ים, והדברים היותר ויזואליים או רעיוניים יהיו כרגיל.
זה הרבה יותר מוצא חן בעיני. עוד נורא ראשוני, אבל כבר מרגיש נכון.
בינתיים אני כאן. וכאן זה לא רע, אבל צריך להתחיל לרוץ כדי להגיע.
וגם: אני מנסה להתגבר על הפחד שלי מלשים תמונות. אני יודעת מאיפה הוא בא. הוא בא מהמקום הזה, החסר בטחון שלא סומך על אף אחד וקנאי למקוריותו. אולי זה כי נכוותי יותר מדי פעמים מאנשים שלומדים איתי, אולי כי עדיין, אני נכוות מהם ומהעיקום של מושג ההשראה מבחינתם.
אולי פשוט, אני צריכה פחות לשתף את הפוסטים. אולי בשלב מאוחר יותר, כשנתקרב להגשה. אבל כן, זה חשוב לי לשים תמונות. גם אם סתמיות, או מאוד מהתהליך. יותר משאיכפת לי ממי שיקרא, אני רוצה את זה בשביל עצמי. תיעוד תהליך עד הסוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה