בדרך לשנקר כבר חשבתי שאבטל את השיעור הפרטי שאני מעבירה, ואעבוד עד הפגישה עם מיכל. שמחתי נורא שלקחתי איתי את המחשב, והייתי מלאת מוטיבציה לעבודה. באורח פלא, הסטודנטית שאני מלמדת לא סיימה את המבחן שלה בזמן, וביטלה בעצמה את השיעור.
עבדתי שעתיים במרץ. עיצבתי, הדפסתי, ושוב.
ראיתי את המבט על פניה של מיכל. מעין מבט שאומר "זה לא טוב" וחושב איך לנסח את זה בלי לפגוע. המשפט המוביל, שהוא נכון כל כך, היה- זה ספר על טיפוגרפיה, הוא חייב להיות מעוצב מדהים.
השעה הזאת שישבנו היתה אחת המועילות ביותר שידעתי. לא שנורית לא מנחה טובה, אני מאוד מעריכה אותה ומאמינה בה, אבל הייתי צריכה את המבט המדוייק הזה, שיש רק למיכל.
בעזרתה המדהימה הגיעו כמה מסקנות:
- זה צריך להיראות חכם. כלומר, הספר צריך לשכנע. הוא צריך לתת תחושה של ידע.
- יש צורך להפריד יותר בין שני הקולות. להנמיך את הווליום של הקול ה"היקפי", ולהפריד ביניהם יותר ויזואלית. היא דיברה על העיקרון של פורמט בתוך פורמט. כאילו יש לי מסגרת שהיא סוג של כותרת רצה, ובה יש את כל המידע הכולל, ובפורמט הפנימי יבואו הדימויים.
- טקסט פנימי (שמתפקד כעוד אופציה כמו צילום) צריך להיראות כמו דימוי. אם בגודל, אם בפונטים שיהיו פחות "אקדמאיים" כמו פרנקריהל.
- להגדיל קצת את הפורמט, אבל לחשוב בספרדים, כי הם נותנים יותר אופציה לכריכה. היא הראתה לי ספר רך שנמצא כולו דף בתוך דף, וכרוך בגומיה. בספריה מצאתי ספר שהיא דיברה עליו, שעיצבה אירמה בום. הוא כולו ספרד בתוך ספרד, ותפור בתפר אחד. זה מצא חן בעיני נורא. משהו בזה מוריד קצת את הכובד שבספר בכריכה קשה, או בכריכה בכלל. זה אגב, נראה נפלא בגודל הפורמט החדש.
חזרתי הביתה עם ידיעה ברורה של מה צריך לעשות. דחיתי את כל העולם ועבדתי עד השעות הקטנות של הלילה. בבוקר הדפסתי סקיצות ראשונות של העיצוב החדש. הריבוע הכחול שהנחתי בכותרת הפרק יצא פשוט מרגש בהדפסה. הצבע כל כך מדוייק.
עדיין הסקיצות שהדפסתי לא טובות מספיק. הן כבר כמעט שם, אני מרגישה את זה בפעימות הלב החזקות שגברו עם כל הנחת כותרת או דימוי, ובבחירה של הכחול והאדום הכהים. אחרי חיפושים ארוכים, אופיר שלח לי את הדסה. שיניתי כותרת אחת להדסה, והתחושה היתה מדהימה.
היום קרה עוד משהו מרגש- סידרתי מקרא נוסף בחלק העליון של הגריד, מעין כותרת רצה של תחומים (צילום/איור/טקסט וכו'). כשהוספתי את החלק "טקסט" בעמודים של המאמר שעימדתי, זה התיישר בדיוק לצד השמאלי של הגריד. הפשטות והדיוק בהנחה הזאת של המקרא ריגשה אותי עד כדי ציוץ.
אני מרגישה קצת מטופשת, מתרגשת כל כך בגלל עיצוב שאני עשיתי. או בכלל, פעימות לב בגלל כותרת במקום הנכון. אבל זה גם סימן נהדר- זה אומר שאני במקום הנכון. שהלב שלי במקום הנכון.
שבת וראשון יוקדשו לדיוק הסקיצות שהדפסתי ולעיבוי הפרק הראשון, הקיים. לחשיבה על איך נראית הכניסה לספר, וארגון הדפים להדפסה. ראשון הוא ערב ל"ג בעומר, וקולורטאץ' נסגר בחמש. אני צריכה להדפיס קודם, שאוכל לפנות את המשך הערב לחיפוש מאמרים ודימויים נוספים.
השמיים מתחילים להתבהר, מחר ארוחה אצל דלה ועבודה. עם רגש, עם תחושה של הכיוון הנכון.
אני לא בטוחה אם מיכל פאוזנר יודעת כמה מתגים היא הפעילה אצלי בראש ובלב. יום אחד אודה לה באמת. לא רק עכשיו, על בכלל.
לילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה