הגשה.

עדיין לא פוסט סיכום. המחשבות לא מסודרות בראש, המילים הולכות לאיבוד. במקום, כמה תמונות מההגשה, שאת רובן שיר צילמה.

הפוסטר

הורוד יהיה כתום זוהר.

פוש אחרון

יום שלישי.

אתמול היתה פגישה אחרונה עם נורית. היא שלחה אותי לדרך עם חיוך בוטח ומילים טובות. עוד לא נשאר לי הרבה: רק לסיים לסדר את הטקסטים, להוסיף עוד טקסט של דאבל-ספרד אחד, לעצב את האינדקס ולעמד את הכל להדפסה.

אני מותשת.

חישבתי אחורה, והבנתי שעשיתי את הפרוייקט הזה, מרגש החשיבה ועד להדפסה בשישה שבועות בסך הכל. יש בזה משהו מעודד מאוד. הידיעה שאני יכולה להרים פרוייקט בסדר גודל כזה בכל כך מעט זמן נותנת לי בטחון בעצמי שלא היה שם קודם. וגם: אני מרוצה למדי. זה, זה נותן ביטחון. דלה שאלה אותי היום למה לא הראתי לה אף פרוייקט מהשנים האחרונות. את זה אני דווקא רוצה להראות לה. הבנתי, שזה הפרוייקט הראשון שיכול להסביר את עצמו, הפרוייקט הראשון שהוא שלם בפני עצמו, וגם, הפרוייקט הראשון שהוא לגמרי שלי. לחשוב על רעיון לבד, ללכת איתו במעגלים עד שהוא נופל לנקודה הנכונה, ולעצב אותו, מא' עד ת', לבד. עם הנחיה, עזרה ותמיכה כמובן, אבל בסוף, הוא שלי. והוא כבר מתחיל לחיות לבד, ומתחיל להכתיב את הקצב של עצמו. זה יפה.

התבחבשתי רבות עם שם לפרוייקט. בסוף נבחר "סימני חיתוך". למרות שאני מרגישה שעוד לא לגמרי שמתי את האצבע על הנקודה שגרמה לי לבחור בו, הוא חי. זה השם שלו. כמו ילד שנולד ורק אחרי שרואים אותו מחליטים איך לקרוא לו. תמיד שאלתי את עצמי אם השם שלי מתאים לי. הוא שם שנבחר הרבה לפני שנולדתי, ואולי אני התאמתי את עצמי לו ולא להיפך.

פוסטר נשלח לדפוס אופסט, מקווה שיודפס ביום חמישי אמן כי יהי רצון.

יאללה, קחי איזה כדור מוטיבציה ותני את הפוש האחרון. מקסימום, תחליטי שאת עושה את האימפוזיציה מחר. סיימי רק את העיצוב. נו, נשאר לך עוד כל כך מעט.

תוצרי לוואי

מסדרת את הפוסטר, מניחה את הדפים שיצאו אחד מול השני בדו"צ. תוצרי הלוואי יפים

ראשי פרקים

במקום השטחים הכחולים, הצעתי שאשים תמונות.

עכשיו אני נזכרת שהיה משהו דומה במגזין בלוק. הממ. הוא השראה גדולה, ואולי אני לא צריכה לפחד מזה.

כריכה אחורית?

איש עם חולצה אדומה

אתמול בסטריטס: לייב טוויטינג

איש עם חולצה אדומה יושב בשולחן האהוב עלי. בוחנת טקסטיקות כדי שהוא ילך כבר

שיר שכתבתי לזה שתפס את שולחני: איש בחולצה אדומה / איש בחולצה אדומה / לך כבר הביתה / ופנה לי את השולחן / הו איש בחולצה אדומה / אני שונאת אותך

מלצרית: סליחה, אתה מר חולצה אדומה? איש בחולצה אדומה: כן, למה? מלצרית: התקשרו ממכבי האש, יש לך שריפה בבית. איש בחולצה אדומה: (הולך). #דמיונות

אישה עם סלסלת בובות ניגשת: "יש לי שאלה". אני: "אין לי מזומן אם זאת השאלה שלך". האישה מתפוצצת מצחוק. אני: "בסך הכל ניסיתי לחסוך לך מילים"

איש עם חולצה אדומה / אלך להוציא כסף ואקנה לך בובה / אם זה מה שיגרום לך / ללכת לביתך // אך לא / הבנתי אותך / ליבך מאבן / ואתה לא זז

מר חולצה אדומה מדליק עוד סיגריה. אני: עוד כמה סיגריות נשארו לך? מר חולצה אדומה: מלא. אני: לך כבר. מר חולצה אדומה: (מזמין עוד קפה) #דמיונות

חוץ מהקטע שבו הוא הזמין עוד קפה. שונאת אותו ואת החולצה האדומה שלו

איש עם חולצה אדומה קיבל את כוס הקפה שהזמין. איש: מה זה?!? אני רוצה קפה כמו קודם. חצי כוס. מלצרית: (מסננת לעצמה) תלך כבר #אני_לא_לבד

לעולם לא אסתכל אותו דבר על אנשים שלובשים חולצות אדומות

איש עם חולצה אדומה הלך להשתין. אני מתאפקת ממש חזק לא להעיף את העיתונים שלו מהשולחן ולפתוס את מקומו. למזלו הוא שב למקומו טרם שליחה הציוץ

חשד: איש עם חולצה אדומה הוא הבעלים של המקום

השמש מתחילה להתקרב לשלוחן שלי. האיש בחולצה האדומה עדיין מסרב ללכת הביתה. אני חושבת שהוא כבר נשאר פה כדי לעשות לי דווקא

אני: מסנוור לי פה בשולחן. נורא רוצה לעבור לשולחן של האיש בחולצה האדומה. מלצרית: נראה לי שהוא ילך תכף. איש בחולצה אדומה: (מדליק עוד סיגריה)

האיש עם החולצה האדומה הלך!!!!!!!!!!!!!!!!!

חברים יקרים, אני רוצה להודות לכם על הסבלנות, הצחוק והתמיכה. אני גאה להודיע: השולחן בידינו, ניתן לצאת במחולות

וכעת אשוב לסטריטס, מקווה שהשולחן האהוב עלי פנוי.

עייפות, טירוף, אושר

שבוע וחצי לא כתבתי כאן.

אולי כי בעצם לא היה מה לחדש, אולי כי הייתי צריכה לצלול לתוך העשיה ולא לחשוב עליה, לא לראות אותה מבחוץ.

היו ימי עצלות. נורית נסעה לחו"ל לשבועיים, ואני לא קלטתי כמה קרובה ההגשה. הרי כשהעיצוב כבר נסגר, האתגר השתנה. לא עוד צורך לעצב ולחפש סגנון, כי אם עבודה קונספטואלית ועבודה שחורה.

כתבתי מעל שישים מונחים, ומילאתי את הדפים בעבודות אמנות, בטקסטים ובצילומים. זה לקח זמן. גם האיסוף, גם העריכה, הכתיבה, וזאת היתה הרבה יותר עבודה משחשבתי. הרבה הרבה יותר.

אני נמצאת עכשיו בשלב נהדר: כל המונחים כבר כתובים, כל הספר כבר מלא בדימויים, ומה שנשאר זה הטאצ'ים הקטנים. להוסיף דימוי מוכחל מתחת לכל ראש פרק, לחפש ציטוט מז'ורז' פרק לפתיחה של פרק הטקסט, לחשוב איך יראה האינדקס, לעבוד עם עפרון על גרסה מודפסת ולחפש שגיאות.

שלחתי בימים האחרונים מיילים למעצבים רבים, בחיפוש אחר טקסטים להקדמה. עם עודד עזר דיברתי, שיחת סקייפ ארוכה בפיג'מה שעשתה המון חשק לסיים את הספר בצורה מושלמת. הוא גם ביקש עותק, שזה, ובכן, כבוד גדול.

מחר אני נפגשת שוב עם מיכל פאוזנר. מקווה הערב לסיים את ה-כ-ל, ולהדפיס בבוקר. מוקדם מוקדם אתגנב קולורטאצ'ה ואמתין בראש התור. אנסה לכרוך את החמודון לבדי, ואם זה יעבוד ויהיה יפה, זה יחסוך לי הרבה זמן, כסף, ותלות בגורמים חיצוניים.

ערב של עבודה מצפה לי. עבודה עם שמחה גדולה- זהו, רואים את הסוף. עכשיו אפשר גם קצת לקשט, לחשוב על הכריכה, על השם (עוד אין לי שם!!), על האינדקס, שחייב להיות כיף טיפוגרפי טהור, לפחות כמו התוכן עניינים, שהוא העמוד החביב עלי בספר. ולחשוב על הגשה. אני מגישה בכיתה 604, הכיתה הראשונה בה למדתי בשנקר. סגירת מעגל.

יאללה, תעבדי, לכי לסטריטס, שתי קפה ועוד אחד עוד אחד, תתאהבי קצת באותיות קטנות ובקווים מאונכים. ואכתוב עוד. יש עוד מה, ובא לי לספר.

יום עבודה

לקחתי את עצמי לבית קפה. יושבת בלאב איט בנחלת בנימין כבר משמונה בבוקר. ההבנה שהעצלנות שלי תפגע בפרוייקט הכריחה אותי למעשה קיצוני. הרי העיצוב כבר פחות או יותר סגור, והאתגר כעת הוא להפוך את הספר לדינמי ומעניין. אסור לי לשכוח, שגם אחרי הכנסת כל התוכן לתוך הספר, יש עוד הרבה עבודה. צריך לייצר תחושת המשכיות בספר, אבל גם הפתעות ויזואליות מדי פעם. וזה דבר שאפשר לעשות רק אחרי שכל התוכן יושב.

ביום שלישי דנה ואני נפגשנו בזוריק, להראות אחת לשניה מה עשינו, לשמוע דעות, ובעיקר, לתת מוטיבציה אחת לשניה. דנה אהבה את הספר, כך נראה לי, והציעה שהמאמרים יגיעו בסוף, ולא בהתחלה. זה נכון מהרבה סיבות, גם רעיונית, וגם עיצובית- להראות מההתחלה מהו הפורמט העיצובי שמוביל את הספר, ואחר כך להראות את המימוש שלו במאמרים, שמהווים רק פרק אחד מתוך שישה.

אתמול מצאתי בית דפוס. אחד שאפילו לא זכרתי שהתקשרתי אליו התקשר חזרה. הצעת מחיר משמחת (460 ש"ח ל-500 עותקים בפלטת צבע אחת, זוהרת, ועוד 200 להדפסה של פלטה נוספת). ביום שני קבעתי ללכת לשם, לראות את הצבעים הזוהרים, כדי שהעיצוב שלי יושפע מהם. זה אומר, מבחינתי, שביום שני הבא כבר צריך להיות סגור העיצוב של הפוסטר שאדפיס באופסט. כלומר, ביום שני הזה אני כבר צריכה לדעת מה יהיה בו, כדי לדבר על זה עם נורית. אולי אצלם את החברים בשישי הבא כבר. כל כך הרבה מנהלות, אבל כייפיות. #שכנוע_עצמי

כשנכנסתי ללאב איט פגשתי את דניאל הכורך, יושב ושותה קפה. הוא זיהה אותי ואמר שלום, ואני ניצלתי את ההזדמנות לשאול אותו על הכריכה שאני רוצה. זה מצחיק, בגלל שהראש כל הזמן בפרוייקט כל אדם שנקרה בדרכי מיד נקשר אליו גם.

בינתיים אני מעמדת את המאמרים. אני רוצה לסגור אותם מבחינה עיצובית, שאוכל לדעת שלפחות פרק אחד סיימתי ממש. אחר כך אני אכתוב את כל המונחים, ואחשוב מה להכניס לכל אחד. סיימתי עכשיו לעמד סופית את המאמר הראשון, של עזרי טרזי. ההערות שוליים, התמונות - כולם יושבים יפה יפה.

חזרה לעבודה, לאב איט כמשרד החדש.