אתמול היתה פגישה אחרונה עם נורית. היא שלחה אותי לדרך עם חיוך בוטח ומילים טובות. עוד לא נשאר לי הרבה: רק לסיים לסדר את הטקסטים, להוסיף עוד טקסט של דאבל-ספרד אחד, לעצב את האינדקס ולעמד את הכל להדפסה.
אני מותשת.
חישבתי אחורה, והבנתי שעשיתי את הפרוייקט הזה, מרגש החשיבה ועד להדפסה בשישה שבועות בסך הכל. יש בזה משהו מעודד מאוד. הידיעה שאני יכולה להרים פרוייקט בסדר גודל כזה בכל כך מעט זמן נותנת לי בטחון בעצמי שלא היה שם קודם. וגם: אני מרוצה למדי. זה, זה נותן ביטחון. דלה שאלה אותי היום למה לא הראתי לה אף פרוייקט מהשנים האחרונות. את זה אני דווקא רוצה להראות לה. הבנתי, שזה הפרוייקט הראשון שיכול להסביר את עצמו, הפרוייקט הראשון שהוא שלם בפני עצמו, וגם, הפרוייקט הראשון שהוא לגמרי שלי. לחשוב על רעיון לבד, ללכת איתו במעגלים עד שהוא נופל לנקודה הנכונה, ולעצב אותו, מא' עד ת', לבד. עם הנחיה, עזרה ותמיכה כמובן, אבל בסוף, הוא שלי. והוא כבר מתחיל לחיות לבד, ומתחיל להכתיב את הקצב של עצמו. זה יפה.
התבחבשתי רבות עם שם לפרוייקט. בסוף נבחר "סימני חיתוך". למרות שאני מרגישה שעוד לא לגמרי שמתי את האצבע על הנקודה שגרמה לי לבחור בו, הוא חי. זה השם שלו. כמו ילד שנולד ורק אחרי שרואים אותו מחליטים איך לקרוא לו. תמיד שאלתי את עצמי אם השם שלי מתאים לי. הוא שם שנבחר הרבה לפני שנולדתי, ואולי אני התאמתי את עצמי לו ולא להיפך.
פוסטר נשלח לדפוס אופסט, מקווה שיודפס ביום חמישי אמן כי יהי רצון.
יאללה, קחי איזה כדור מוטיבציה ותני את הפוש האחרון. מקסימום, תחליטי שאת עושה את האימפוזיציה מחר. סיימי רק את העיצוב. נו, נשאר לך עוד כל כך מעט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה