לא בטוחה

בוקר. אתמול בלילה הראתי לתמרי את המצגת שהכנתי, כי רציתי להסביר לה על מה הפרוייקט. המצגת לא מספיקה, היא לא לגמרי הבינה והייתי צריכה להרחיב עוד ועוד את הדיבור.

שיט.

חוסר בטחון קל: אולי זה לא ברור בכלל מה אני עושה? אולי התאהבתי ברעיון ואני לא לגמרי יודעת מה לעשות איתו? או, החשש החדש שהתגנב פתאום לבטן, שזה קל מדי.

ארררר.

אני מזכירה לעצמי, שזה פרוייקט של שני שלבים. שלב ראשון הוא מחקר, שלב שני הוא עיצוב ספר הדרכה למעצבי פנים. ואת, כן את, תקשיבי לי טוב, את עוד לא יודעת איך יראה הספר הדרכה הזה. וזה בעצם הפרוייקט שתגישי. וזה בסדר! אז תרגעי. את קודם עושה מחקר, אחר כך מעצבת ספר.

טוב, אני אנסה להירגע קצת.

אולי אוסיף למצגת הסברים קצת מפורשים, שאומרים: "שלב ראשון מחקר >> שלב שני עיצוב מנואל".

בינתיים, אוספת כמה השראות כדי להראות להם בבריף ברביעי. אני לוקחת אותן מההרצאה שהיתה בסדנאת "ויזואליזציה של מידע" שעשיתי בנובמבר בחולון. תודה לאל על הסדנא הזאת, היא גרמה לי להבין שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים, ואת האומץ לעשות את זה בפרוייקט גמר.

המחשה ויזואלית של תנועת מוניות

מעברי חציה כלא נאמנים לתנועת הולכי הרגל

תנועה בעיר כנגזרת של זמן

חזרה לקובץ האילוסטרייטור. יאא

אז מה הרעיון בעצם?

שנה א'. כיכר רבין. אני, שיר, חןדן וערן הולכים לראות איך שמים את הבובה של הברווז על גג העיריה. אחר כך, שלושתם הולכים לפני בשורה. אני זוכרת את עצמי חושבת: "הם לא מרגישים לי קרובים מספיק, אולי אני אצמצם את הקרנינג ביניהם".

ומאז אני מסתכלת על אנשים ורואה אותיות.

ואותיות, אנחנו יודעים איך להתמודד איתן. אנחנו מרגישים מה הריווח הנכון ביניהן, כמה אוויר צריך להשאיר מסביבן כדי שהן ירגישו נוח על הדף. הרגישות הטיפוגרפית הזאת היא משהו שיש לכל מעצב. חלקם, כמוני, אוהבים להתעסק עם האותיות עד שיוצא עשן מהצד השני של האינדיזיין.

הפרוייקט שלי אוטופי, הזוי, תלוש ורומנטי. הוא אומר: אם אנשים הם גם ככה אותיות, ואותיות אנחנו יודעים ואוהבים לסדר, למה שלא נלמד מסידור אותיות על סידור אנשים? מה יקרה אם נתכנן כיסאות באולם קולנוע כמו שורות על דף? אם נתייחס לספסל כחלל שמיועד להכיל מילה בת ארבע אותיות? אולי נסתכל אחרת על עיצוב חלל, על תכנון עירוני, על עיצוב פנים. אולי נוכל לקחת השראה לעיצוב פנים ממקום לא צפוי, שנראה לי הגיוני כל כך.

השאיפה הכללית: מנואל לתכנון עירוני ועיצוב פנים לפי חוקים טיפוגרפיים.

הולי מולי! זה יהיה כיף משגע.

וויש מי לאק!

נסיון ראשון. גו!

וזאת קשת, בתור אות. אני עוד לא בטוחה אם אני שלמה עם החלוקה הסכמטית הזאת, שמניחה שהגובה x הוא הטורסו. זה פשוט מרגיש נכון. העובדה שאדם יכול להתקפל כך בתוך עצמו אבל הטורסו ישאר בגודלו.

יש לא מעט דברים שאני מרגישה שעדיין לא החלטתי. או בעצם, שההבנה מה צריך להחליט כבר נמצאת בתוכי, אך אני עוד לא מקשיבה לה. הנקודה העיקרית שאני מתלבטת בה עכשיו, היא מה חלקן של התמונות. כרגע, תהליך החשיבה שמוביל את הפרוייקט נראה לי כך:

יחסים בין אותיות ובין אותיות לחלל הדף >> יחסים בין ריבועים שחורים >> מימוש במציאות

מצד שני, מה שעבדתי עליו עכשיו הוא הפוך: מתוך היחסים בין האנשים מצאתי את הריווח בין האותיות. קשה לי להשתחרר מזה, בגלל האלגנטיות הויזואלית שבדבר. אבל כדי להגשים את התכנון האוטופי שלי אני כנראה אצטרך לבחור בדרך הראשונה. אתייעץ על כך מחר עם הבנות.

וגם: היום בפעם הראשונה יצאתי לצלם. ביקשתי משלושה חברים לבוא (מוקדם מדי בבוקר, מסתבר), היה פשוט ומהנה והבנתי מה אני רוצה מהם. שזה, כשלעצמו, לא פשוט בכלל.

תוצאה ראשונה בחיפוש "x-height" בגוגל

מפה זה מתחיל, בעצם. נקודת המבט האוטופית הסמי-מפגרת שלי: אנשים הם כמו אותיות.

זהו. מתחילים

יום שבת בערב. מחר בארבע קבענו להיפגש בבית של דפי, להראות את מה שהכנו לקראת הבריף ביום רביעי. אני יודעת, זה השלב שבו פותחים תיקיה על הדסקטופ, קוראים לה "פרוייקט גמר" ומתחילים לשקשק מפחד. פחד הדף הריק.

לפני שאני אשים לב, התיקיה הזאת תהיה מלאה בתיקיות משנה, בקבצי אינדיזיין ואילוסטרייטור, בתמונות ובהערות. לפני שאני אשים לב אני אעמוד בערב הפתיחה של תערוכת הבוגרים ואומר לעצמי: "זהו, זאת את עכשיו. סיימת ארבע שנים של לימודי עיצוב". הידיעה שכל זה יגיע עוד רגע, מונחת לה בחוסר נחת ליד הידיעה שהכל עוד אפשרי.

אני פאקינג מתרגשת.

פעימות לב מהירות, חוסר אוויר בריאות, ידיעה כזאת עמוקה שיהיה טוב ויפה ומקסים ומעניין, פחד מוות שזה לא יהיה שום דבר מאלה. אני יוצאת לדרך. אמאלה. לכתוב את זה זה יותר מלחיץ מלעשות את זה. משהו מתבשל לי בבטן. ואני מפחדת ממנו ומתרגשת ממנו. אני בהריון. יאללה, פרוייקטי, יש לך בערך שלושה חודשים להיוולד. אחרי שתצא לאוויר העולם אני אעצב אותך בדמותי, אלא אם, והלוואי אם, תצא בדמותי כך לבדך.