רגע.
נשימה.
הקשבתי להקלטה של ההצגה, ונרגעתי.
מסקנה אחת עולה בצורה חזקה מאוד: זה חייב להיות מעוצב. אני צריכה להחליט, כבר מראש, באיזו צורה גרפית אני עושה את המחקר שלי. במילותיה של נורית: אם זה משהו סקצ'י כזה, או נאצי. (ופה כבר הראש מתחיל לעבוד. מדמיינת אנשים יפים בחליפות שחורות צמודות בחלל לבן נקי וסטרילי. ממש כמו אותיות על דף.) ואיציק אמר: שזה לא יהיה שטחי. שיהיה עומק, שזה לא יהיה ישיר מדי. שההקבלה תהיה מעניינת. וארנסטו הוסיף, שזה צריך להיות טוטאלי. שאם הכל בנוי מאותיות אז שהכל יהיה בנוי מאותיות. וגם דקל חיזק את כל אלו, ואמר שאמנם אני לא צריכה לומר עכשיו איזה פורמט זה יהיה, אבל אני צריכה להחליט מוקדם. לא לחלק את העבודה לשני שלבים של מחקר ועיצוב, אלא לעשות אותם בד בבד. כך גם אני אדע כיצד (ויזואלית) לערוך את המחקר.
אני מבינה למה יצאתי משם חסרת ביטחון. חשבתי שמה שעשיתי נאה למדי, לא ברור לי למה כי זה די מכוער וישיר, אבל כמו תמיד, את רוצה לשמוע שזה יפה. וזה, מה שעשיתי, לא יפה. ואני יודעת את זה, חשבתי שהם לא ישימו לב :)
וגם, וזה הכי קשה, הידיעה שאני צריכה לעצב. הרי את (כמעט) מעצבת גרפית. את מעצבת את הפרוייקט הזה. וזה מפחיד נורא. כי אין לי שום תמונה בראש של איך זה יראה. ואני מכירה את עצמי, אם אין לי תמונה בראש של איך נראית הפרזנטציה אני פאקינג מפחדת.
אז מה עושים עכשיו?
מפנטזים.
החלק האהוב עלי בכל פרוייקט הוא לשבת במרפסת, באוטובוס, במיטה רגע לפני שהשינה משתלטת, ולדמיין איך זה יראה. וזה מה שאני צריכה לחשוב עכשיו. ולחשוב גדול. לחשוב פנטזיה. איך יראו הצילומים, איך יראה הספר / מארז / דבר דפוס מורכב שקשה לקפל חזרה.
ועוד משהו: ללכת לראות. השבוע את הולכת לראות עולם. תסעי לחולון, תשבי בחנות ספרי עיצוב, תחפשי דברים יפים שאת מתאהבת בהם באינטרנט. יאללה, זה יכול להיות כל כך יפה. לא, זה יהיה כל כך יפה. וקסום וביזארי ואוטופי, וכל מה שאת מדמיינת.
לכי לדמיין.
לייק, אודינה! מוכשרת כל כך, ברור שזה יהיה גדול ויפה כמו שתמיד דמיינת.
השבמחק